טרום- זריחה ושוב אני צריכה להתנצל על הקיום המגושם שלי. בעוד את דוהרת הלאה עם המילים, מפתה את השורות במיומנות של חשפנית. אם את חשפנית אז אני זונה. תמיד רמה אחת יותר ממך בהתמסרות, אבל לגמרי מתחתייך בסולם הכבוד העצמי. חזרי אלי, אני מתחננת. מה זה בוקר בלי גופך, בלי עורך, ידך המסוככת על עינייך מן האור. למדת להפשיט ממני כל אמת. כמעט תמיד שכחת אצלי אחת מגרבייך. שכחתי איך מתנהגים.

פעם רצה לכבות את השמש.
היום הוא רק פותח וסוגר את דלת המקרר, ושוב פותח, ושוב סוגר.
עוד ניסיון נואש להתיש את האור.
_________

הוא חימם שאריות מארוחה זוגית, וכשציפצף עליו המיקרוגל נפלה עליו פתאום בדידות. נפילה של שש קומות, לפחות.

נפלנו להרגלים הישנים אחרי כמה כוסות מה זה משנה רק לנסות מבלי משים הנה יד על ירך כאילו כלום לא השתנה בשקט כמו אדם המתהפך מתוך שינה

קין

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שמיני. וביום השמיני ברא ה' את השנאה.

היה זה בוקר אפרורי וקין הקיץ משנתו. הוא הציץ אל החדר הסמוך, והבחין בהבל המתהפך במיטתו,
וחייך לעצמו. בשדות כבר הזהיבו השיבולים של קין, ופעיית עדרי הצאן של הבל נשמעה למרחק. היה זה יום המנחות. ביום זה בחודש הגישו קין והבל את מנחותיהם לאלוהים,
והוא, באור גדול וצהוב היה אוסף אותן אליו. ואז מתיישב איתם לצהריים.

קין ניגש אל ערוגות הכרוב שלו והחל לאסוף את הכרובים המובחרים ביותר. הוא חשב לעצמו שהבל לא יספיק להביא המנחה שלו, ועמוק בתוכו ניצתה איזו אש.
שעתיים אחר כך התייצב קין על הר המנחות והניח על האדמה ביראת כבוד את סלט הכרוב שהכין, שנח לו בתוך קערה חדשה מאיקאה.
ברגע האחרון הגיע גם הבל, ובלית ברירה תפס את הכבשה הקרובה ביותר ומיקם אותה על יד הסלט. באותו רגע פרץ מן השמיים אור גדול, צהוב וחם.
האור עטף את הכבשה , והרימה גבוה אל על, עד שנבלעה בשמיים.
קין הביט סלט הכרוב שנותר מיותם ודחוי, והכעס החל משתולל בו.
הבל צחק אל עבר אחיו, "לא נורא קין, תמיד יש פעם הבאה",
וחיוך מדושן עונג התנוסס על פניו. קין, שכבר בער מכעס, התקרב אל אחיו-
"די, מספיק. זה לא מגיע לך, כל זה. לך תזדיין הבל, לך!"
הבל רק הביט בו בשקט והשיב- "זה בסדר, אחי היקר, אל תכעס. אין לי צורך בחיבה ממך. שנינו יודעים מי המועדף מבינינו. הרגע הוכח שגם אלוהינו מעדיף אותי על פנייך."
"בשביל מה בכלל הגעת?! זאת לא אשמתי שאבא היה מחוייב לדפוק את אמא שוב למען המשך קיומו של המין האנושי, ועניין הפרו ורבו ומלאו את הארץ המדובר.
אבל למה למלאה בשרצים כמוך, הבל..." קין הטיח בו בבכי, "היה לנו טוב עד שהגעת, טוב גם בלעדייך!"
-בנג בנג-

קול הירייה הדהד בחלל.
גופתו של הבל הייתה מוטלת בשדה, כשהוא טובע בדמו שלו.
קין הכניס את האקדח לכיסו, וניסה להסתיר את הדמעות שנקוו בעיניו.
השעה הייתה כמעט ארבע, וקין כבר צריך להתייצב אל שולחן האוכל, לארוחה הקבועה שלו ושל אחיו עם האלוהים.
הוא ידע שהבל לא יגיע. לא הפעם.

השולחן כבר היה ערוך ומסודר, מפה לבנה פרושה עליו, עשוייה עננים, וסלט הכרוב של קין בקצה השולחן.
קין התיישב וחיכה לאלוהים. כמובן שברגע שהוא רק חשב על בריחה, הופיע אלוהים, כולו הוד והדר.
קין הביט בו מלא יראה ואמר-
"הו, שלום רינגו!"
-"עזוב אותך מרינגו, נמאס לי מהשם הזה."
-"אז חוזרים ליוספה?"
-"אתמול הייתי יוספה, וזה לא שם לעניין. אני צריך משהו קצת יותר מכובד. משהו מסתורי. מעורר יראה. מה דעתך על... יהוה?"
-"זה אכן שם מכובד. אפילו מכובד מאוד."
-"נהדר! נדמה לי שאשאר איתו. יהוה, יהוה, י-ה-ו-ה..."
אלוהים זמזם לעצמו בסיפוק את שמו החדש והתיישב.
הוא סרק בעיניו את השולחן, ואחר עבר והביט ארוכות בפניו של קין.
-"ואחיך, היכן הוא?"
-"השומר אחי אנוכי?"
-" אל תתחכם איתי קין!"
קין החל ממלמל, מזיע כולו, ואלוהים הגביר את קולו לכדי צעקה-
"דמי אחיך זועקים אליי מן האדמה!"
-" אלוהיי, סליחה, יהוה, אין צורך בדרמה. זה לחלוטין מיו-"
"קין! ", ברקים ורעמים חתכו את השמיים, "יודע אני מה עשית, יודע אני הכל!
ממני לא נסתר דבר, קין. ארור אתה! ארור. לך, נע ונד תהיה בארץ, כי-
-בנג בנג-

קין ליטף ביד רועדת את אקדחו. מפת השולחן הפכה אדומה,
כשקין הביט באלוהיו השכוב על השולחן. הוא ניסה לחמוק מעיניו החלולות של בורא עולם,
עיניו המתות. הוא הכניס את האקדח לכיסו, וידע- מעתה ואילך:

תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום.

_________________________

הבהרה: זה סיפור ישן נושן, שרק החליט לצאת מהארון ולהתפרסם. עימכם הסליחה ותודה על הסבלנות.

גלויה חדשותית מאיזור אסון

זום אין, פוקוס- החדר שלי. זכרונות בכל מקום מטופלים בידי אנשים טובים היה פיגוע, מתקפה תראה איך הכל עף באוויר בחיי שאני לא מתגעגעת לא, לא מתגעגעת אבל כל החפצים הנורה שנשרפה. חסר לה הצל שלך על הקיר פצועים: שניים. נעדרים: אחד. הציבור מתבקש שלא להתקרב לאיזור מחשש לרעידות נוספות.

משחק ילדים

כתבה בעיתון לנשים

טוענת שאורגיה

זה משחק ילדים

כל העומד מאחורי מלפניי ומצדדיי

הוא העומד

באת אלי אחר\ אור א. גולדמן

באת אליי אחר,

אני יודעת כי לא תישאר.




זה במגע שלך,

הוא לא רך.

זה במבט שלך,

הוא קהה למולי.

זה בחיבוק שלך,

הוא לא מנחם.




באת אליי אחר,

אני מרגישה שלא תישאר




המילים שלך

ריקות.

הנשימה

שורפת בעורפי.

"אני אוהב אותך"

שקרי.




באת אליי אחר,

אני מבינה שלא תישאר.




כשאתה קם

דמי גועש.

כשאתה נפרד

אני רועדת.

כשהדלת נסגרת,

אני צורחת.




באת אליי אחר,

אבל הלכת כמו כל השאר.

שיחת טלפון\אור א. גולדמן

כמו היה עניין מכריע, לוחץ על כפתור

מתקרב בהמתנה לנקודת האל-חזור

כשאת עונה אני צוהל, כאילו שאני שיכור

אני לא מצפה שאת תביני למה




מתחילים באי-נוחות איזו שיחה על הא ודא,

נזכר איך לשבועיים כל חיי נראו כמו אגדה

ואיך עכשיו אני חושב שבשבילי את אבודה

ואני לא חושב שאת יודעת כמה.




אני זורק מילים כמו זבל, שאומרות בעצם כלום

את שמה לב, זה מעלה לך את אותו חיוך עקום

שעד היום גורם לי בשומעי אותו אושר עצום

אף שמכאן איני רואה את דמותך שמה.




ואני מנסה להיזכר איך התגלגל סיפור,

אני זוכר שהתרגשתי כי היית כמו פרי אסור,

ואז הֶקְשֶר אחר הגיע, וזה נהיה פתאום ברור

אבל את בכלל חידה של דלאי לאמה.




כי את אמרת לי שאת כן, ואחרי חזרת בך שוב,

ואז שוב כן, ולא, וכל ראשי הרגיש כבר כמו כרוב.

וחשק עז בליל חולשה, בבוקר את הצגת סירוב,

ולא ידעתי כבר מה קדמה ומה ימה.




ואת אומרת: "טוב, אני צריכה ללכת, מאוחר."

ואני עונה: "בסדר, לילה. נדבר מחר."

שבוע שעובר מחשיד, תוהה אם לא הפכתי זר,

וקשר לא יצרת, נשארתי עם הדממה.




והסיפור אינו נגמר, אבל רואים כבר את הקץ,

כי הוא נגדם אבל צומח בראשי, ממש כמו עץ,

להתקשר אלייך? לא. אני לבטח מתלוצץ,

אני לא מצפה שאת תביני למה.

כשאנחנו לא כותבים

תגובות תמיד מתקבלות בברכה

בלוז זמני / יונתן אות-אלפביתית-שמסמלת-שם-אמצעי-שאין-לי ישנוב

חופשה של ארבעה ימים, לשטוף קצת את הדעת
מפני כל מיני סוגות של חששות
את מתעטשת וחיש קל את מוציאה את המטפחת
כדי להסתיר את מה שלא כדאי לראות
אני יוצא אל הפרוזדור ומחפש בתוך השחת
את מה שאירע היום בארץ שהיא ללא נחת
ובקרב על העיתון אני מפסיד לשד משחת
ולא מבין איך לא ניתקתי את הרוחות שלי

אולי נלך לאיזה סרט, ישירות אחרי מקלחת
איזה סרט קצת שטותי על אהבות
את מבטלת את הרעיון ומציעה בלהט
שנשב ונתאבד אל השורות
המחשבות שבראשי עכשיו רוצות למצוא מקלט
מהקוקטייל הכי חריף שמציעים לי במפרט
אני צורח ושואל איפה החופש של הפרט
ומתאבד אל השורות כאילו בא לי

ברחובות של עיר של חופש אי אפשר בכלל לדעת
מה יש מאחורי חומת הכותרות
אני עוזב את המקום ובתוכך את שוב נקרעת
בין התלות לבין אוסף תענוגות
עוצמת שוב את העיניים בלי לחשוב על המחר
וחותמת על חוזה שמקווה שלא יופר
ונמלטת אל שלווה שתוך דקות היא כבר עפר
בפנים את מרגישה שעצמאות היא טאבו

היה נעים לראות איך את עושה עצמך פתאום שוכחת
מכל מה שהפריע לך בתוך שניות
אמרת שלא צריך אותי ואת הולכת ופותחת
עסק חדש שמתעסק בהנאות
מאז כל בוקר את גומעת במינון הכי נכון
את הנקטר המר - מתוק, את משקה העיוורון
ואז בטוח שתטוסי חרישית אל הניאון
עכשיו הזמן לצאת מזה, ללכת

ביתי, מבצרי\אור א. גולדמן

בניתי לי בֶית מילים והברות,

סיידתי עם רגש בין כל שתי שורות,

בפנים ריהטתי עם כל כולי

וככה עמד לו הבית שלי.

ברחוב היומן, שם הוא עמד,

וכל הרחוב שלי לבד.

ככה עמד לו ביתי-מבצרי,

בית עם נוף מרוחק, הררי.

בבית היה לי טוב.

עד שפעם אחת נכנס בלי לבקש

אדם לבית ברחוב היומן 6

לא אדם זר, ולא "רק מכר",

אלא בן משפחה, אדם יקר.

רק מה? התגנב לו דרך חלון

והתחיל לשוטט לבדו במקום

לא לקח שום דבר ודבר לא השאיר

רק ישב וקרא בעיון איזה שיר

בניתי לי בית מילים והברות

עד שהסתנן אדם בין השורות

וביתי שם עמד אבל לא כמו פעם

בשם "מבצרי" כבר לא היה טעם

ברחוב היומן שם הוא עמד

והרחוב כבר אינו שלי לבד

טחב גדל על כבר-לא-מבצרי

שכמו גל נשבר, נותר ערירי

בבית היה לי טוב

אבל הפסקתי לכתוב.

לטובה

כשהיינו ביחד

כל האושר הזה הפריע לנו

בדרך ליצירה

משותפת או בודדה יותר

לא יכולנו לכתוב

כשהיינו ילדים טובים

כשאהבנו בקול

ושתקנו איש את אושרו

מזל שנפרדנו

עכשיו לא יחסר לנו

חומר לכתיבה

אינסומני\אור א. גולדמן

אני לא יכול לישון.

זיכרונך רודף אותי

ונפש במנוסה אינה שואפת לנוח.

פיזיקה פשוטה

היגיון בריא בנפש חולה.

אתמול בלילה בכיתי.

הדמעות ליטפו בחום את הלחי

שאת ליטפת פעם, בחום דומה.

כשידי חובקת את הצלע

נמצא שם שלט, בכתב ידך:

"עברתי פה"

מחול חרבות\אור א. גולדמן

בואי נצא במחול חרבות

בריקוד מרגש ונועז

נישא בידינו אש להבות

נתכונן לספירה ואז

את מסתובבת אלי במהירות,

אני אט אלייך סובב,

ולא מזהה את ניצוץ הילדות

שבקרב עינייך אורב,

הגשתי אלייך את להבתי

ואת לקחת ובתגובה

הסתובבת לכיוון אורות זרקורים

והותרת אותי ללא תשובה.

ואני שם נותרתי סובב סביב עצמי

התרחקנו ולא אמרת למה

והבנתי, כעת אני בצללים,

שעת הסולו שלך עוד לא תמה,

ואת ממשיכה, בתנועות עגולות

וגדולות ומלאות בתשוקה,

ואני רק תוהה מתי את תבחיני,

מלבדך הבמה ריקה.

בואי נצא במחול חרבות

מרגש ומסעיר ומשלהב,

ובסופו נחכה לסיום שמשקיט

את הגוף אבל לא את הלב.