שיחת טלפון\אור א. גולדמן

כמו היה עניין מכריע, לוחץ על כפתור

מתקרב בהמתנה לנקודת האל-חזור

כשאת עונה אני צוהל, כאילו שאני שיכור

אני לא מצפה שאת תביני למה




מתחילים באי-נוחות איזו שיחה על הא ודא,

נזכר איך לשבועיים כל חיי נראו כמו אגדה

ואיך עכשיו אני חושב שבשבילי את אבודה

ואני לא חושב שאת יודעת כמה.




אני זורק מילים כמו זבל, שאומרות בעצם כלום

את שמה לב, זה מעלה לך את אותו חיוך עקום

שעד היום גורם לי בשומעי אותו אושר עצום

אף שמכאן איני רואה את דמותך שמה.




ואני מנסה להיזכר איך התגלגל סיפור,

אני זוכר שהתרגשתי כי היית כמו פרי אסור,

ואז הֶקְשֶר אחר הגיע, וזה נהיה פתאום ברור

אבל את בכלל חידה של דלאי לאמה.




כי את אמרת לי שאת כן, ואחרי חזרת בך שוב,

ואז שוב כן, ולא, וכל ראשי הרגיש כבר כמו כרוב.

וחשק עז בליל חולשה, בבוקר את הצגת סירוב,

ולא ידעתי כבר מה קדמה ומה ימה.




ואת אומרת: "טוב, אני צריכה ללכת, מאוחר."

ואני עונה: "בסדר, לילה. נדבר מחר."

שבוע שעובר מחשיד, תוהה אם לא הפכתי זר,

וקשר לא יצרת, נשארתי עם הדממה.




והסיפור אינו נגמר, אבל רואים כבר את הקץ,

כי הוא נגדם אבל צומח בראשי, ממש כמו עץ,

להתקשר אלייך? לא. אני לבטח מתלוצץ,

אני לא מצפה שאת תביני למה.